אפילו. איפכא שהפריש חמץ לתרומה על המצה בזה נמי אמר ר''ז שמאחר שאלו הפריש מינה עליה כלומר חמץ על החמץ אינה תרומה כלל שהרי אין החמץ ראוי לאכילה בפסח א''כ אפילו הימנה למקום אחר שהפרישה על המצה אינה תרומה שמתיר את המצה לאכילה. ומשום הא דלקמיה נקיט לה:

הפריש. תרומה למצה על חולין חמץ בזה אמר ר' זעירא בפשיטו' דלא עשה כלום שכל תרומה שאינה מתרת השיריים לאכילה והיינו החולין אינה תרומה דכתיב ראשית משמע שתהא ניכרת שהוא ראשית והשיריים יהו מותרין לישראל יצתה זו שאין שיריים ניכרין:

הפריש מצה וכו'. פיסקי הלכות הן:

גמ' מתניתא כשהפרישה מצה ונתחמצ'. כלומר אם בפסח הפרישה אם כן דוקא כשהפרישה מצה ואח''כ נתחמצה אבל אם הפרישה חמץ לא:

בדא אמרו לפי שאין שם תרומה חל עליה כלל. וה''ה אם הפריש חמץ קידם לפסח חל עליה שם תרומה ולאפוקי אם הפריש חמץ בפסח לשם תרומה. והכי תני לה בהדיא בתוספתא פ''ק בד''א בתרומה שהפרישה חמץ קודם לפסח לשם תרומה אבל המפריש תרומת חמץ בפסח אינה תרומה:

אבל אם עירבן. בתחילה יחד ואח''כ נעשו חמץ אם התרו בו או משום טבל או משום חמץ לוקה שהרי איסור חמץ חל על איסור הטבל ויש כאן טבל וחמץ ואם התרו בו משום איזה מהן הואי התראה:

אם התרו בו משום טבל אינו לוקה. שהרי עכשיו חמץ וטבל מעורבין ואין איסור טבל שהוא קל חל על איסור חמץ החמור ונמצא דהתראת טבל לאו התראה היא אבל אם התרו בו משום אוכל חמץ בפסח לוקה שאיסור חמץ החמור חל על איסור טבל והתראת חמץ שפיר דהואי התראה:

וחימצן. חלק אחד מהן נעשה חמץ ונמצא שאותו חלק השני והן הד' רבעין שהן בפני עצמן שם טבל עליהן שהרי אותן הד' רבעים מחלק הראשון חמץ הן ואין מפרישין חמץ על מצה ועירבן אח''כ ואכל כזית מהן:

ארבעת רבעים בפני עצמן וכו'. כלומר הרי אם יש כאן טבל וחמץ והא דנקט ארבעת רבעין לאו דוקא אלא דרך דוגמא בעלמא נקט כגון שהיו לו מאה קבין טבל וסתם תרומה אחד מחמשים וצריך להפריש שני קבין מהן לתרומה והפריש ד' רבעי קבין ונתנן בפני עצמן ועוד ד' רבעי קבין ונתנן בפני עצמן:

מזיד. שהזיד בתרומה וכגון שלא התרו בו דאי התרו בו בלאו הכי אינו משלם שהרי לוקה הוא וכן בחמץ שגג הוא ואפ''ה פטור הוא מן התשלומין ומדמי עצים כגון שהיתה תרומה טמאה שהיא ראויה להסיק פטור הוא מן הכל משום שמזיד בתרומה אינו אלא כשאר גזלן דעלמא ודמים הוא משלם ולא לפי המידה וחמץ בפסח לאו בר דמים הוא שאסור בהנאה ואף להיסק לא הוה חזי ליה ולאו מידי אפסדיה. מיהו הך פירושא דמתני' לפי האי מ''ד דקסבר שוגג בתרומה לפי מידה משלם הלכך מחלק בין ששגג בתרומה ובין שהזיד אבל לא קאי האי סתמא דמתניתין להלכתא אלא דקי''ל כהני תנאי דבבריית' דס''ל שוגג בתרומה לפי דמים הוא משלם אלא שנותן לו דבר הראוי להיות קדש ולפי הדמים ואין חילוק בין שוגג למזיד ולעולם בתרומת חמץ בפסח פטור הוא מן התשלומין דחמץ בפסח לאו בר דמים הוא:

משלם קרן וחומש. ואע''ג דחמץ בפסח אסור בהנאה ולאו בר דמים הוא קסבר האי תנא הואיל דבשוגג דתרומה כתיב ביה ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש שאינו משלם לו מעות אלא פירות והתשלומין נעשין תרומה א''כ לאו לפי דמים הוא משלם אלא לפי מידה הוא משלם הלכך לאי בתר דמים אזלינן:

שוגג. ששגג בתרומה ואפי' הזיד בחמץ וכגון שלא התרו בו דאי התרו בו משום חמץ הרי חייב מלקות ואין אדם לוקה ומשלם:

מתני' האוכל תרומת חמץ בפסח. הכא בגמרא מוקי לה כשהפרישה מצה ואח''כ נתחמצה דבזה יש לה דין תרומה אבל אם הפרישה חמץ אינה קדושה ואין לה דין תרומה כלל:

אתא ר' יוסי בר' בון. וקאמר בשם ר' אחא דאפי' על החומש פליגין לר' יוחנן משלם להשבט ולר''ל להבעלים:

שכן תרומה טמאה אפרה לשבט. כלומר אע''ג דלאו מידי אפסדיה שהרי תרומת חמץ בפסח לשריפה עומדת מ''מ אכתי היה יכול הכהן ליהנות באפרה שכן מצינו בתרומה טמאה שאע''פ שנטמאה ברשות הבעלים צריך הוא ליתן להכהן ומשום דיכול ליהנות באפרה כדאמרי' בסוף תמור' דקחשיב התם להנקברין ולהנשרפין ומהם חמץ בפסח ותרומה טמאה ומה בין להנקברים ולהנשרפים שהנקברין אפרן אסור והנשרפין אפרן מותר:

מסתברא. היא דיודה ר''ל לר' יוחנן בחומש שהוא משלם להשבט דהחומש ניתן לכפרה על שאכל את התרומה ואין זה להבעלים וא''ל אוף אנא סבר כן דיודה ר''ל בהחומש שהוא להכהן:

ורשב''ל אומר משלם לעצמו. כלומר שמעכב התשלומין לעצמו דהואיל והוא ראוי ליורשו מחזיק הוא בשלו והשתא ה''נ באוכל תרומת חמץ בפסח לר' יוחנן משלם הוא לשבט אע''פ שאין לו תובעין לפי שאינה שוה כלום אפ''ה התשלומין לכהן ולר''ל דקאמר התם מעכב הוא לעצמו מפני שזכה הוא בשלו וא''צ ליתן לכהן א''כ הכא בתרומת חמץ נהי דהאוכל אינו מעכב לעצמו דבמה זכה הוא בה מ''מ להשבט א''צ לשלם לסברת ר''ל והתשלומין להבעלים:

הגוזל תרומה משל אבי אמו כהן. ומת אבי אמו והוא ראוי ליורשו אם חייב הוא לשלם וקאמר ר' יוחנן שמשלם להשבט כלומר לכהן אחד מהשבט לפי שצריך להוציא הגזילה מתחת ידו ואע''פ שאין כאן תובעין:

למי היא משלם. משום שאינה ראויה לכהן כמו שאינו ראויה להבעלים ואנן תנינן במתני' באוכל בשוגג משלם הוא ולמי משלם ופשיט לה הש''ס דמפלוגתא דר' יוחנן ורשב''ל היא דאיתפלגין לעיל בפ''ו דתרומות בהלכה א' בהא דלקמיה ובהאי פלוגתא תליא נמי בעיא דר' בין כדלקמן:

אבל אם מירחו. להכרי בתחילה וחל עליו שם טבל ואח''כ השתחוה לו ואכל ממנו הרי איסור עכו''ם החמור חל על איסור טבל ויש כאן טבל ועכו''ם ואם התרו בו באחד מהן הואי התראה:

איסור חמור וכו'. טעמא דהתראת דאיסור טבל דלאו כלום הוא מסיים ואזיל משום דאיסור חמור הוא דחל על איסור הקל אבל איפכא לא:

עשה כרי. וכן כיוצא בו אם עשה כרי של תבואה והשתחוה לו לשם עכו''ם ואכתי אין שם טבל על הכרי עד שימרח הכרי ואח''כ מירחו ואכל ממנו אח''כ אם התרו בו משום אוכל טבל אינו לוקה שאין איסור טבל הקל חל על איסור עכו''ם החמור ואם התרו בו משום האוכל עכו''ם כלומר שעכו''ם כזבחי מתים ואסור אפי' בהנאה לוקה הוא שאיסור עכו''ם החמור הרי הוא במקומו שאפי' אם היה האיסור טבל קודם חל עליו איסור עכו''ם ומכ''ש כאן דאיסור עכו''ם קדים: